הכל מתחיל בהתחלה

בסוף שנת 2011, כאשר הייתי בת שמונה, ישבתי בסלון עם ההורים שלי, מיקי ואתי, וכמו בכל ערב רגיל הם ראו חדשות ואני הצקתי מסביב. באיזה שהוא שלב אבא שלי זרק לאוויר, בסוג של שאלה, את המשפט: "את רוצה לעשות רישיון?", ואני נדלקתי מיד. 

"רגע, מה? איך? אפשר? כאילו, כן, ברור שאני רוצה! אבל איך אפשר?" 

אז כן, באותו רגע הסתבר לי שאפשר. בעקבות חקיקת חוק ספורט המוטורי וההסדרה בתחום הזה בישראל יכולים ילדים להוציא רישיון לנהיגה ספורטיבית כבר מגיל 8, וזה פחות או יותר הגיל שבו צריך להתחיל אם רוצים להגיע להישגים בתחום. אגב, עשר שנים לאחר אותה שיחה, בשנת 2021, ישנם כבר קרוב ל-1,000 ילדים בישראל שכבר הוציאו רישיונות נהיגה ספורטיבית לרכיבת אופנועים. 

במקרה שלי, גילוי נאות, ההתחלה הייתה פחות מסובכת מאשר עבור רוב הילדים האחרים: אבא שלי, מיקי יוחאי, הוא הבעלים של בית ספר לספורט מוטורי שבו לומדים לקראת הוצאת רישיונות ספורטיביים ומכשירים מנהלים מקצועיים, מדריכים ומאמנים לספורט זה. 

גילוי נאות נוסף: בתחילת הדרך קפצתי על ההזדמנות והצטרפתי לקורס לא כדי להיות רוכבת מקצועית אלא בעיקר כדי שאוכל להשוויץ לחברים בכיתה שיש לי רישיון לאופנוע ולהם אין.

בכיתה למדתי את החומר התיאורטי ועברתי את המבחן (בציון של 100 למקרה שתהיתם), ואז הגיע החלק היותר מסובך עבורי – "מבחן השליטה". בתכל'ס מדובר במשהו דומה ל"טסט", אבל הרבה יותר פשוט. מעין מבחן קצר שבו מוודאים שהילד או הילדה יכולים לתפעל אופנוע ולרכוב לפחות ברמה בסיסית.

כילדה בת 8, אשר עד לאותו רגע עדיין רכבה על אופניים עם גלגלי עזר ולא התעניינה בכלל באופנועים הבנתי שיש פה איזו בעיה קטנטונת. למזלי אבא לא הסכים לוותר לי והסביר שאין מצב שאקבל רישיון בלי שאעבור בהצלחה את מבחן השליטה. הוא שלח אותי הצידה עם אחד האבות של הילדים שהשתתפו בקורס כדי ללמוד לרכוב על אופנוע קטנטן עם גלגלי עזר, ותוך רבע שעה השגתי שליטה מלאה ועברתי את המבחן בקלות.

בדיעבד, אותה רכיבה ראשונה, שאליה התגלגלתי כמעט במקרה, הייתה "טעימה מן הפרי האסור" ובה התמכרתי לחלוטין לתחושות השליטה, העוצמה, והתנועה של אופנוע. לסוף השבוע שלאחר מכן אבר השאיל מחבר אופנוע קטן, ומרגע שעליתי עליו לא הסכמתי לרדת אפילו לרגע. בשבוע שלאחר מכן כבר היה לי PW80 משלי, וכחודשיים לאחר מכן השתתפתי במירוץ הראשון בחיי שאותו סיימתי במקום השלישי.